תמיד מדברים על הפעם הראשונה.
מה עם הפעם האחרונה?
זה לא קל להבין שזו הפעם האחרונה, או יותר נכון, זה לא קל להודות שזו הפעם האחרונה.
זה הרי בלתי נתפס שלא יהיה עוד ושאם כן יהיה אז זה לא יהיה אותו הדבר.
ואם כבר הפנמנו שזהו, נגמר. איך מנציחים את הרגע הזה?
זה נכון שיש לנו מלא תמונות וסרטונים מכל מקום ושל כל האנשים אבל אני עושה משהו נוסף.
אני עוצרת ו״מצלמת״ בגוף את הרגע, התחושה, המקום, האנשים, המגע בידיים, הריח, הרעש, האור.
וככה אני מרגישה חיבוקים אחרונים ואת המגע של אנשים אהובים,
ככה אני שומעת צלילים מוכרים או מריחה ריחות מוכרים ונוכחת בסצנות מדויקות
כל מה שאני צריכה לעשות זה לקחת נשימה עמוקה ולצלול לתוך זיכרון מתוק
בשנתיים האחרונות נפרדנו מהרבה אנשים ומקומות.
ושום דבר לא מחליף את היכולת ״לקפוץ״ לשם לרגע בראש.
מה אתם עושים כדי לזכור את הפעם האחרונה?
