הכל פה גדול יותר, זמין יותר, יפה יותר.
אנשים נחמדים יותר ומחייכים יותר, ספק באמת ספק כי זה מה שצריך.
והקלות הכמעט בלתי נסבלת, אבל הסופר נוחה, של השליחויות - כל מה שאתם רוצים זמין אליכם הביתה בלחיצת כפתור.
אין צורך לצאת מהבית או מהאוטו - יש אפליקצייה ומשלוח או במקרה הכי גרוע, דרייב ת׳רו. גם לכספומט.
אפילו התורים בפארקים הגדולים מנוהלים באפליקצייה.
בכל מקום יש ריפיל וכולם מסתובבים עם כוס ביד וכובע על הראש.
ככל שקונים יותר ככה המחיר יורד - דאודורנטים, מיונז, מים, וכרטיסים לפארקים הגדולים.
הדשא ירוק וגזום בדיוק בגובה הנכון, הריח בחנות מתאים בדיוק למה שרוצים למכור
והמוזיקה מותאמת לסיאוטציה כדי לוודא שתהיה תגובה רגשית מוגזמת - מי ידע שקנייה של נעליים או ביקור בקנדי ספייס סנטר ייגרמו לי כמעט לבכי. לא צוחקת.
השיח על עולם ירוק ומחזור הוא מהפה החוצה. בפועל זה מסתכם בבקבוקי מים...
וואוו כמה בקבוקי מים - רבע ליטר, חצי ליטר, ליטר או חמישה ליטר.
ודווקא הבקבוקים הקטנים יוצאים זולים יותר מאשר השקעה בבקבוקים הגדולים או במתקן לבית.
אני לא שופטת. באמת שלא.
אני משתפת את המחשבות שלי אחרי כמה שבועות במדינת האפשרויות האינסופיות.
עד עכשיו ראינו רק את פלורידה. והיא יפה, ירוקה, מלאה במים, פארקים, אנשים נחמדים ממש וחברים. וכיף ךלנו פה ממש.
אנחנו מגיעים לפה מעולם צנוע יחסית. לא בהכרח ירוק יותר (בכל זאת שורפים את הזבל לאורך כל הקאריביים - שקיות, פלסטיקים והכל), אבל בהחלט פחות נוח, וההגעה לארה״ב היא הלם.
הזמינות של ה-כ-ל. כל מה שצריך וכל מה שלא.
אנחנו קונים יותר ממה שצריך ומבזבזים הרבה יותר ממה שיש וזה מכניס אותי לחרדה מסוימת על ההחלטה לבלות פה את עונת ההורקנים.
אבל אז אני נזכרת שההסתגלות הזו היא חלק מהמסע והיא קורית לנו כל פעם שאנחנו מגיעים למקום חדש.
וזה יעבור - ההלם ישכח, ההוצאות יקטנו (הלוואי) ונתחיל גם אנחנו להתרגל לנוחות ולזמינות.
