אחד הפחדים הגדולים בלצאת למסע כמו שלנו הוא הבדידות.
אז תנו לי להגיד לכם, הבדידות היא בחירה ולא חובה.
ואחרי שנתיים על הים, כמעט תמיד יש לנו את הבחירה ללכת לעגינה שאנחנו מכירים - סירות מגרנדה, סירות ישראליות, סירות ממפגשים אקראים על חופים וילדים, סירות ילדים מקבוצות או אינסטגרם.
ואם במקרה הגענו למקום שאנחנו באמת לא מכירים אף אחד, אין פה באמת זרים. אנשי הים הם חברותיים במיוחד ותמיד אוהבים לעזור. רק צריך חשק להתחיל שיחה ומשם היא תתגלגל לבד.
סרגיי תמיד רצה לגור בקיבוץ, ואיכשהו אני מבינה לאט לאט שזה בדיוק איך שאנחנו חיים - החצר שלנו בתוך החצר של השכנים, כולם מגדלים את הילדים של כולם, כולם תמיד שם בשביל כולם, תמיד יש בעל מקצוע שמוכן לבוא ולהראות את המקצוענות שלנו בהתנדבות, והרכילות… וואוו. קיבוץ :)
לפני כמה ימים, שהוא לא חבר עדיין, ראה כרית צפה במים, אסף אותה, וחיפש בין הסירות למי היא התעופפה.
אז כן, זכינו בחזרה בכרית שאולי הייתי נותנת לה להמשיך לצוף על הים. אבל זה כל כך יפה בעיני.
אז הים הוא השטח והסירות הן הבתים.
ואנחנו תכלס, קיבוצניקים.
